הדמות

כל אובדן שחוויתי מלווה אותי, נמצא במקביל אלי, כחלק ממני. כל אכזבה, כל כישלון, כל תבוסה שנחלתי, הכל מצטבר, נמצא סביבי, עוטף אותי, חונק אותי. לפעמים אני מרגיש שזה יותר מידי, שאני לא יכול כבר להמשיך, איבדתי כל כך הרבה, התאכזבתי ואכזבתי כל כך הרבה פעמים, איך אפשר להמשיך ככה, איך אפשר להמשיך להתקיים   כך לנצח? שמואל מת. מעניין איך זה, להיות בלי מחויבויות, להיות חופשי. לא להרגיש יותר את הכאב שמרגישים בכל יום בחיים. להשתחרר. לאחר שנתתי לאדם וחווה לצאת מגן עדן, חילקתי את גן העדן לשני חלקים. האחד הוא חלק יפה יותר, חי יותר, מושך יותר כי לאנשים שבו אין חרטות, הם חיו את חייהם כפי שרצו מבלי לפגוע באחר. השני הוא הגהנום. אבל זה לא הגהנום שאתם חושבים. זהו מקום שנוצר על ידי בני האדם. הם מכניסים את עצמם לשם בעקבות החרטות שלהם, בעקבות המעשים הרעים שהם עשו. הם חיים ב"לופ" את טעויותיהם למרות שאם יבינו את שעשו יוכלו לעבור לחלק השני של גן העדן. אני משאיר את השער בין שני החלקים פתוח בתקווה שיוכלו לצאת מהלופ. מעטים עוברים דרכו. שמואל הגיע לגן עדן. אף על פי שרצה להכנס לגהנום. הוא האשים את עצמו

בני אדם יכולים לבחור אם לעסוק במלחמות ובמריבות על שטחים ועל דתות או לעסוק בפתרון בעיית הרעב בעולם, בחיפוש אחר מרפא למחלות, בפתרון בעיות קשות שיש בעולם, אבל במקום זה הם רבים לגבי מי יותר צודק, מי יותר חזק, מי היה פה קודם וככה הם פוגעים לא רק בעצמם אלא גם באנשים וחיות הלא קשורים לנושא הוויכוח ופוגעים בעולם שיצרתי. תחילת מלחמתם של בני ישראל עם הפלשתים הייתה הוגנת וחכמה, הוצע שיהיה קרב אלופם של הפלשתים לבין אלופם של בני ישראל. אלופם של הפלשתים היה חזק וגדול מאוד אך של בני ישראל היה חכם וזריז, היה זה דוד, בגלל תכונות אילו המלכתי אותו על ישראל. לאחר שדוד ניצח בקרב, הפלשתים ברחו ועם ישראל רדף אחריהם. בעשותם זאת הם הרסו את ניצחונם המפואר והמוערך, לא היה שום צורך לטבוח בהם, הם כבר נכנעו, מה שבני ישראל עשו היה לא מכובד וילדותי. לאורך השנים ראיתי שאנשים מעדיפים להראות את חוזקם ואת עליונותם לעומת ובהשוואה לאחרים במקום לעומת ובהשוואה אל עצמם. זו אחת הסיבות שאני תוהה לעיתים קרובות אם עשיתי את ההחלטה הנכונה כשנתתי לבני האדם את הזכות לבחור.

בכל יום יש אפשרויות חדשות, בכל יום אפשר לפגוש אנשים חדשים, לחשוב מחשבות חדשות, אלא אם כן אתה אלוהים. כשאתה אלוהים חשבת כבר את כל המחשבות, או שראית את עצמך חושב אותן, הדברים היחידים שאתה לא יכול לצפות מראש הן בחירותיו ורגשותיו של האדם, האדם הוא לא צפוי, הוא מלא בלבתים וסתירות, יש כל כך הרבה גורמים ורגשות המשפיעים על כל החלטה ותגובה, שאין כמעט אדם המחליט או מגיב באותה צורה פעמיים. אמרתי לשמואל שנמליך מלך אחר במקום שאול, אמרתי לו ששאול אכזב אותי, ראיתי לאן שלטונו של שאול יוביל אותנו, ראיתי את שגעונו המתפתח, ראיתי את סופו, ניסיתי למנוע זאת על ידי המלכת מישהו בעל פוטנציאל שווה אם לא גדול יותר משהיה לו עצמו. תגובתו של שמואל הפתיעה אותי, חשבתי שהוא יראה את זה כמעשה צודק, כמוני, לצערי ולהפתעתי הרבה הוא לא רצה להמליך מלך במקום שאול, ולבסוף כשהוא הסכים לכך, הוא רצה לבחור משהו דומה מאוד לשאול במראהו, אבל   אני ראיתי שהוא כריכה ריקה מתוכן, ולעומתו שדוד הוא נער חכם ואמיץ, ולכן בחרתי בדוד, אך עדיין יכולתי להרגיש את הסתייגותו של שמואל מן המינוי.

כשיצרתי את העולם, יצרתי אותו כסדרה של צירופי מקרים, לכל דבר יכולות להיות מיליון תוצאות. זו הזכות שנתתי לכל קיום, את הזכות לבחור. לפעמים אני תוהה, אולי עשיתי בחירה שגויה בקשר לזה, אולי הייתי צריך להפוך את העולם למקום המושלם, ללא כאב, ללא פחד, ללא מלחמה. אבל אני יודע שאם הייתי עושה דבר כזה העולם היה הופך לעולם של בובות חסרות יכולת בחירה, ולא הייתי גוזר על אף אחד גורל כזה. לכן נתתי גם לכל המלכים אפשרות בחירה, לעיתים הם בחרו בדרך הנכונה ולעיתים לא. שאול בחר בדרך הכישלון והאכזבה. הוא בגד באמוני. הוא לא השמיד את כל העמלקים כמו שפקדתי עליו, הוא השאיר את החיות המובחרות ביותר שהיו לעמלקים בשביל להעלות אותן לי לקורבן, אבל ידעתי שהוא לא אומר לי את האמת, שכן יכולתי לקרוא אותו וידעתי שהוא חשב שזה פשוט יאדיר את שמו. את אי הציות הזה עוד יכולתי לקבל אם שאול לא היה משקר לגביו, אבל כשהוא לא השמיד את כל העמלקים, כשהוא השאיר את עגג מלכם של העמלקים, בהתעלמות מוחלטת מפקודתי, ומסיבות אנוכיות ביותר כגון גאוותנות ורצון להראות שהוא הטוב ביותר, הוא השאיר אותו בחיים בשביל להתפאר במותו, וזה דבר שפל. וככה

אני יכול לראות הכול, ליצור הכל, לשלוט בהכל, אני השליט הבלתי מעורער של העולם. אז למה אני כל כך בודד? בהתחלה זה היה מהנה ומעניין, לצפות על כדור הארץ נוצר, לעזור לחיות להסתדר בעולמן החדש, לפגוש את אדם וחווה, לצפות בהם, לבסוף הוצאתי אותם מגן עדן. לא עשיתי את זה מרוע לב, לא עשיתי את זה כמו שכתוב בתנ"ך, לא גירשתי אותם. הם החלו לשאול אותי ולהתעניין לגבי מה שיש בעולם, אז נתתי להם ללכת ולחקור אותו בעצמם, הייתה זו הפעם האחרונה לדורות רבים שבה דיברתי עם בני האדם.   לאורך הדורות אהבתי בני אדם וחיות והתאכזבתי מהם והתגאיתי בהם כאחד. אבל ככל שהזמן עבר התחלתי להרגיש בודד, לא היה לי אף אחד לצחוק איתו, לבכות איתו, לכעוס איתו, תמיד ידעתי שזה לטובה אבל הידיעה הזו לא הפרה את הבדידות. לכן החלטתי להתגלות לפני אדם אחד בכל דור, ניסיתי לשכנע את עצמי שאני עושה את זה בשביל בני האדם, שזה יעזור גם להם ולא רק לי. כשאני חושב לאחור אני מבין עד כמה אנוכי הייתי, אך באותה עת כל שרציתי היה חברה. אחד האנשים הכי מעניינים שדיברתי איתם לאורך השנים היה משה, הוא היה בן שיח אמיתי, לא כמו כל האנשים לפניו ואחריו, ה