מות שמואל

כל אובדן שחוויתי מלווה אותי, נמצא במקביל אלי, כחלק ממני. כל אכזבה, כל כישלון, כל תבוסה שנחלתי, הכל מצטבר, נמצא סביבי, עוטף אותי, חונק אותי. לפעמים אני מרגיש שזה יותר מידי, שאני לא יכול כבר להמשיך, איבדתי כל כך הרבה, התאכזבתי ואכזבתי כל כך הרבה פעמים, איך אפשר להמשיך ככה, איך אפשר להמשיך להתקיים  כך לנצח?

שמואל מת. מעניין איך זה, להיות בלי מחויבויות, להיות חופשי. לא להרגיש יותר את הכאב שמרגישים בכל יום בחיים. להשתחרר.

לאחר שנתתי לאדם וחווה לצאת מגן עדן, חילקתי את גן העדן לשני חלקים. האחד הוא חלק יפה יותר, חי יותר, מושך יותר כי לאנשים שבו אין חרטות, הם חיו את חייהם כפי שרצו מבלי לפגוע באחר. השני הוא הגהנום. אבל זה לא הגהנום שאתם חושבים. זהו מקום שנוצר על ידי בני האדם. הם מכניסים את עצמם לשם בעקבות החרטות שלהם, בעקבות המעשים הרעים שהם עשו. הם חיים ב"לופ" את טעויותיהם למרות שאם יבינו את שעשו יוכלו לעבור לחלק השני של גן העדן. אני משאיר את השער בין שני החלקים פתוח בתקווה שיוכלו לצאת מהלופ. מעטים עוברים דרכו.

שמואל הגיע לגן עדן. אף על פי שרצה להכנס לגהנום. הוא האשים את עצמו בכך שהעם רצה מלך "במקומי" וגם בהשתלשלות העניינים, עם הבנים שלו ועם כל המלוכה של שאול.

היה לנו ויכוח סוער, בו הזכרתי לו שוב ושוב כי נתתי לבני האדם את זכות הבחירה ולא הוא אשם בבחירתם. לבסוף הפעלתי מעט כוח והוא נכנס לגן עדן.

שמואל שרת אותי נאמנה משחר ילדותו. הוא תמיד היה נכון להקשיב ולדבר עימי. למרות היותו בן חלוף, הצליח להבין את האלוהות האין סופית. לעיתים, אף עזר לי להבין את עצמי. כשדיברתי איתו הרגשתי אהוב בגלל מחשבותיי ורגשותיי ולא רק בגלל היותי האלוהים הכל יכול ויוצר העולם.

לא אבקר לעיתים תכופות בגן עדן את שמואל, אני רוצה לתת לו את האפשרות להיות חופשי ושליו ללא דאגות. בניגוד לחייו עלי אדמות.

אני רוצה לתת לו במותו את השלווה והנחת שלא היו לו בחייו, אני רוצה לתת לו את השלווה והנחת שאני לעולם לא אחווה.